החלטה בתיק בש"פ 265/05

            בפני בקשה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), החל מיום 20.1.05 או עד למתן פסק-דין בתפ"ח 1022/04 בבית-המשפט המחוזי בנצרת, לפי המוקדם.

            כנגד המשיב, הוגש ביום 21.3.04, לבית-המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום, המייחס לו אישום בגין עבירות של אינוס, עבירה לפי סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); מעשה סדום, עבירה לפי סעיף 347(ב) לחוק בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק ובנסיבות סעיף קטן (א)(1) לחוק; בעילה אסורה בהסכמה, עבירה לפי סעיף 346(א) לחוק; בידוי ראיות, עבירה לפי סעיף 238 לחוק וכן איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק.

            יחד עם הגשת כתב האישום, הגישה המבקשת בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

            ביום 1.4.04, ובהסכמת הצדדים, הורה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט א' אברהם) על מעצר המשיב עד תום ההליכים.

            ביום 27.6.04 הגיש המשיב בקשה (ב"ש 2374/04) לעיון חוזר על החלטת בית-המשפט המחוזי לעוצרו עד תום ההליכים. ביום 13.7.04 דחה בית-המשפט המחוזי את הבקשה. בית-המשפט המחוזי קבע בהחלטתו, כי מחומר הראיות עולה, כי ישנן ראיות לכאורה כנגד העורר, וכי קיימת גם חזקת מסוכנות מעצם טיבן של העבירות המיוחסות למשיב.

            ביום 25.7.04, הגיש המשיב לבית-משפט זה, ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי הנ"ל. ביום 27.7.04 דחיתי את הערר תוך כדי שקבעתי, כי אכן קיימות ראיות לכאורה, וכי קיימת עילת מעצר כנגד המשיב, בין אם משום שעבירת האונס מקימה חזקת מסוכנות ובין אם משום שקיים חשש לשיבוש הליכי משפט על-ידי המשיב.

            ביום 12.12.04 הגישה המבקשת לבית-משפט זה, בקשה להארכת מעצרו של העורר בתשעים ימים נוספים.

            בביום 16.12.04 דחה בית-המשפט המחוזי בקשה נוספת של המשיב (ב"ש 3482/04) לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים. בהחלטתו קבע בית-המשפט המחוזי, כי אין בטענותיו של המשיב כדי לשלול את הפוטנציאל הראייתי של עדות המתלוננת, וכי הסתירות עליהן הצביע אינן יורדות לשורש העניין.

            ביום 20.12.04 הגיש המשיב לבית-משפט זה ערר על ההחלטה הנ"ל.

            ביום 20.12.04 החליט בית-משפט זה (כבוד השופט א' גרוניס) בהסכמת המשיב, להאריך את מעצרו בשלושים ימים, וזאת על-מנת שבינתיים יידון ויוכרע עררו הנ"ל.

            ביום 2.1.04 דחה בית-משפט זה (כבוד השופטת א' חיות) את ערר המשיב הנ"ל, וקבע, כי המשיב לא הצליח להצביע על כרסום בחומר הראיות במידה המצדיקה את שחרורו ממעצר.

            ביום 9.1.05 הגישה המבקשת בקשתה בתיק זה. בדיון שהתקיים בפני ביום 13.1.05 קיבלו הצדדים את המלצתי לדחיית מועד הדיון, וזאת על-מנת לאפשר לבא-כוח המבקשת לפנות לבית-המשפט המחוזי בבקשה לקביעת מועדים נוספים להמשך שמיעת התיק וסיומו.

            בדיון שהתקיים ביום 18.1.05, הודיעני בא-כוח המבקשת כי בית-המשפט המחוזי נעתר לבקשת המבקשת וקבע שני מועדים נוספים במהלך חודש פברואר, וזאת לסיום פרשת ההגנה.

            לטענת בא-כוח המבקשת, שני המועדים שנקבעו בנוסף למועד שכבר נקבע בזמנו ל- 3.2.05, יש בהם כדי להספיק לסיום פרשת ההגנה. לגישתו, מסוכנות המשיב תלויה ועומדת, וכי נובעת היא מנסיבות המקרה וגם מהחשש לשיבוש הליכים. בנוסף, הדגיש בא-כוח המבקשת, כי למשיב עבר פלילי הכולל עבירות אלימות.

            לעומתו, טען בא-כוח המשיב, כי ספק אם המועדים הקבועים יספיקו לסיום פרשת ההגנה. לשיטתו, מאחר ופרשת התביעה הסתיימה, החשש לשיבוש הליכי משפט מתפוגג, וכי מסוכנות המשיב היום, לאחר תקופת המעצר הארוכה בה הוא מצוי, פחתה מאוד, ועל-כן, ביקש לדחות את הבקשה להארכת המעצר.

            לאחר ששקלתי את העניין הגעתי למסקנה כי בנסיבות העניין, יש מקום להיעתר לבקשה. סביר להניח כי שני המועדים הקרובים שהוסיף בית-המשפט המחוזי למועד שנקבע עוד בזמנו, יש בהם כדי להספיק לסיים את פרשת ההגנה.

            הסמכות הנתונה לשופט בית-המשפט העליון לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, ניתנה היא לצורך הפעלתה במקרים חריגים ויוצאי דופן. מצוות המחוקק בסעיף 61 לחוק המעצרים היא כי נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר הוא מן המעצר, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת המעצר (ראו בש"פ 9921/02 מדינת ישראל נ' סבג, תק-על 2002(4) 48).

            לדידי, מקרהו של המשיב נמנה על אותם מקרים חריגים ויוצאי הדופן, בהן מידת המסוכנות היא גבוהה. חומרתן של העבירות בהן מואשם המשיב שחלקן מקימות עילת מעצר סטטוטורית, וחלקן האחר מצביע על חשש לשיבוש הליכי משפט מצידו, לא מתירים לבית-המשפט מרחב של שיקול דעת, ויש שבית-המשפט נאלץ להיעתר לבקשה להארכת המעצר.

            לאור האמור לעיל, ולאור העובדה, כי משפטו של המשיב נמצא בשלב מתקדם מאוד, ואין חשש מהתמשכות ההליכים המשפטיים, מן הדין לקבל את הבקשה, ולהעדיף במקרה הזה את האינטרס להגן על שלום הציבור על-פני זכותו של המשיב להתהלך חופשי.